מחשבות על אמנות

בעקבות שיחה של יום שישי על מוסיקה, חשבתי על הסרט "הפסנתר": ושאני מחדדת את זה שאני חושבת על אמנות אני מיידית חושבת על הסרט הזה "הפסנתר" בבימויה של ג'יין צ'מפיון, ובכיכובם של שחקנים מדהימים: הולי הנטר, הארווי קייטל, וסם ניל, זה הסרט שמתאר לדעתי הכי מדויק את החיבור שלי לאמנות ואת האמנות ככלי טיפולי וככלי לביטוי עצמי. 

השתיקה המטאפורית של אדה, הדמות הראשית, והשיח שלה שמתבטא באמצעות הפסנתר,  מציגים עולם חדש שהיא בונה, וחוויה עוצמתית שהיא חווה, הצורך שלה לנגן בפסנתר הוא צורך  קיומי והיא מוכנה לעשות הכול על מנת לחוות עוד רגע שמאפשר לה להיות חלק מהשיח ולהשמיע את קולה, נסיבות החיים אליה היא נקלעה מחייבים אותה בשתיקה, שתיקה נשית וריחוק  מהפסנתר יש בזה דמיון למורכבויות שחוות נשים המתרחשות במרחבים המציאותיים, ומן הסתם הבחירה לא סתמית בדמות נשית, נשים מנסות למצוא את מקומן, ואת הגבולות שלהן בין שאיפותיהן ורצונותיהן לבין המציאות שמכתיבה החברה, היי אשת איש, היי אמא, והיי שקטה.

החלק שבו אדה מתאהבת הוא במרחב האינטימי שמאפשר לה הגבר האחר, המאפיין את המסתורי ואת תשוקתה, ומאפשר לה להשמיע את קולה באמצעות הפסנתר ובעצם להיות היא עצמה, הוא אוהב את מה שהיא את גופה ואת קולה הייחודי.  

איבוד האצבע המורה, המשמעותית כל כך לנגנים הוא מבחינת אדה משול כמוות, הוא השתיקה  שלה ואיבוד מהותה, והיא מוכנה לצלול אל המעמקים ולאבד את עצמה, בין אם זה מוות אמיתי או מוות בחיים. לשתיקה יש מחיר. רק כאשר היא במעמקים ורגלה כרוכה לפסנתר שהופך למשא כבד, היא מתעוררת ופוקחת  עיניים, ומבינה שיש לה עוד מה לאבד, רסיסי חיים בועטים בה, והיא מבינה שקולה נשמע לא רק  באמצעות הפסנתר, אלא גם בזכות מה שהיא עצמה, מה שהגבר שאפשר לה להיות, הוא רואה בה את האישה את הפסנתרנית המחוננת, וגם ואולי בעיקר בזכות האימהות(מהות) שלה. היא משילה את נעלה משאירה את הפסנתר, ויוצאת מהמים לנשום עוד אוויר של חיים, והפעם חיים חדשים מיתוך בחירה.